מודעה
געגועיי לפעם / חיים ולדר אם אנו רוצים לתת לילדים שלנו להיות מאושרים כמונו,
#1
געגועיי לפעם / חיים ולדר
אם אנו רוצים לתת לילדים שלנו להיות מאושרים כמונו, עלינו לנסות להיות כמו ההורים שהיו לנו, ולתת לילדים שלנו הזדמנות להיות מאושרים כמו הילדים שהיינו אנו • טורו של הסופר חיים ולדר (הורים)

הרב חיים ולדר
|
ח' באב תשעה   12:47  24.07.15 


[Image: icon_pr.jpg]
[Image: icon_fb.jpg][Image: icon_tw.jpg][Image: icon_gp.jpg]תגיותחיים ולדרילדיםחינוךהורים

[Image: ztwe0fph__w470h313q85.jpg]
(צילום: shutterstock)

אאא
1.
כשהייתי בגיל שמונה בערך, הלכתי עם אבי מהבית לכיוון ישיבת "תפארת ישראל", וברמזור הוא אמר לי "חיים אליעזר, תזכור את המספר 641445".
כמובן שמאד סיקרן אותי מהי משמעות המספר, אז נדנדתי לו, שיספר לי. ורק כשהגענו למשרד שלו בישיבה הוא סיפר לי שלפני שנתיים הוא הזמין קו טלפון במשרד התקשורת (אז לא היה בזק) ובימים הקרובים הולכים להתקין בבית שלנו טלפון קווי.
אתם מבינים שזה אומר, שעד גיל שמונה (שנת 1976) לא היה בביתנו טלפון קווי, ואם מישהו היה זקוק לדבר בטלפון (והאמת שלא זכורה לי משום מה הזדקקות כזו), היה הולך עם כמה אסימונים שקנה בדואר, לטלפון הציבורי ומדבר. אני עצמי לא זוכר שדיברתי עד גיל 8 בטלפון (קווי, קווי, אני חייב להזכיר. פלאפונים היו אז כמו שתדברו היום על רובוט שישמש כנהג אוטובוס. כלומר אפילו לא בגדר דימיון).
2.
הטלפון הקווי שהתקינו לנו, היה מכשיר חוגה. לא היה אז לחצנים. והקו, לא היה שייך רק לנו. הוא היה במשותף עם השכן שלנו אדון גרהרד הס. איש גרמני במקצת, שאיתו לא היה לנו שום קשר חוץ מ"שלום שלום" במדרגות.
• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים



"קו משותף" זה אומר שכשאדון הס מדבר הקו מנותק, ורק כאשר איננו מדבר, הקו חוזר ואנחנו יכולים לדבר, וכל עוד אנו מדברים אדון הס אינו יכול, וחוזר חלילה.

יכולים זה לא אומר מדברים. גם כי לא היה ממש אל מי להתקשר כי לסבא מירושלים לא היה טלפון ולסבא מחיפה לא צריך להתקשר כי אפשר ללכת רבע שעה ולדבר איתו.
אבל פה ושם, אבי ואימי דיברו עם כאלה שהיה להם טלפון, ופעם בכמה חודשים הבית היה לובש חג, כולנו לובשים מחלצות, ואבא מתקשר בידיים רועדות לדודה טובה ב... חוץ לארץ.
"שיחת חוץ", היתה נחשבת אז כמו טיסה במחלקה ראשונה. משהו יקר. בדמיון שלי זה היה כמו אלף אסימונים שמתבזבזים בתוך דקה.
השיחה היתה מתנהלת ככה "זה שלמה, זו שיחת חוץ מה שלומכם. מזל טוב. אנחנו בסדר. כן. מחכים שתבואו. להתראות. זה יקר. זו שיחת חוץ".
כל זה בקצב של בני המן במגילה, ולאחר מכן אבי היה מתנשם וכולנו היינו מביטים בו בהערצה ונוגעים בו כמו אבק כוכבים.
שיהיה ברור שאבי שיחיה מעולם לא היה קמצן, להיפך ולהיפך. אבל שיחת חוץ???
כעת תשוו עם המולת הפלאפונים של היום... ילדים שמתקשרים מהחדר אל המטבח: "תביא לי פיצה..."
3.
פיצה אה?
בחיפה של ילדותי, לא היתה אפילו חנות פיצה אחת, ולמען האמת, עד שעברתי ללמוד בירושלים תשמ"ה-1985 לא ידעתי מה היא פיצה. בטח שלא ידענו מה הן מסעדות וחנויות גלידה ובאגט ושווארמה ובלינצ'ס ופסטה.
בחיפה של ילדותי היתה חנות אחת של פלאפל כשר למהדרין, "פלאפל שכטר" ברחוב הפועל. היינו מגיעים פעם בחודש וקונים מנה פלאפל ועוד פעם או פעמיים בחודש "חצי פיתה עם טחינה" ולא היו מאושרים מאיתנו.
אחרי ש"פלאפל שכטר" נסגר, נפתח במקומו "פלאפל יוסף" אחר ברחוב חרמון. בכל מקרה החנויות היו נסגרות בשמונה בערב, כי בחיפה ממילא הלכו לישון בעשר כי לא רצו לבזבז חשמל.
כשרצו לפנק אותנו היו נותנים לנו לירה וחצי לקנות לחמניה עם חרדל במכולת בפינת רחוב בן בבא ליד "מערת רבי תנחום" שזה היה הכינוי של בית הכנסת של רבי תנחום דונין זצ"ל שאבי טען שהוא אחד מל"ו צדיקים.
שוקולד? זה משהו שקיבלנו מהדודה הוטרר מבלגיה, שהיתה מגיעה פעם בשנה ומביאה שוקולדים.
בעצם, בל נגזימה, פה ושם קיבלנו ופל "טוב טעם" וקובית שוקולד. אני עוד נחשבתי לילד מפונק כי הייתי מקבל כסף לקנות שוקולד וסוכר מתוק אצל "הסיטונאי".
4.
אתם בטח חושבים שהיינו עניים מרודים. אז זהו שלא. כלומר, במונחים של היום אני מניח שהיינו די תפרנים. אבי התפרנס למחייתו כמזכיר ישיבת "תפארת ישראל". משכורת יחידה. כשגדלנו החלה אימי לעבוד כמזכירה בת"ת "זיכרון מאיר" הורינו מעולם לא שידרו לנו שחסר משהו, ומכיוון שהם לא שידרו, הרגשנו שיש לנו הכל והיינו מאושרים הורי מעולם לא לוו ממישהו כסף, אלא הסתדרו עם המשכורת הלא גבוהה. במקביל ניהלו גמ"ח מכספי המשפחה על שם סבתי "קרן גולדה לאה". אנשים חיו ממה שיש להם וחסכו כסף לחתן את הילדים.
אנו כילדים לא חשנו שום מחסור. לא זוכר שמישהו שידר לנו מצוקה כלשהי. כשביקשנו ממתק קיבלנו, אבל לא ביקשנו הרבה. על יותר מזה לא חלמנו אפילו. היה לנו מנוי מסובסד לבריכת "הפועל" באנו עם "כרטיס זהבי", ולמדנו שחייה במאורגן בשעות שאיש לא הגיע, ולכן יעדו אותן לשחייה נפרדת. וחוץ מזה היה לנו את הים. שם הכניסה היתה בחינם. הלכנו אליו הרבה כי זה היה בילוי טוב ובריא.
לא היו חלומות על נסיעות וריגושים ומכוניות מתנגשות. החיים היו חיים טובים ונעימים, היתה לנו ילדות מאושרת.
5.
מה היה לנו?
חמש אבנים, ומשחקי כדור, שחמט ודמקה (בילדות לא התוודענו למשחק החשיבה המכונה "שש- בש")...
אופנים? קיבלנו רק בגיל 10 והותר לנו לנסוע בהם ברדיוס של חמשים מטר. אפשר להבין זאת בחיפה גדושת הירידות המסוכנות (אבל אם ראיתם אותי פעם חותך את הירידה המסוכנת של "הפועל" תשמרו את זה אצלכם. מילה לא לאבא שלי).
היינו הולכים לנוער האגודתי, ל"מסמידים" של גור. פותרים המון תשבצים, קוראים ספרים. מקשיבים לקסטות של מרדכי בן דוד, שרים במקהלה של חיים בנט, ובעיקר משקיעים בלימודים.
6.
משום מה המושגים "לימודים", "בית ספר", "חינוך ילדים" לא היו מסובכים כמו היום.
לא היה חינוך מיוחד, ולא כיתות קטנות, לא ועדות השמה, לא a.d.h.d ולא p.d.d ולא כל הכינויים שמכנים היום ילדים רגילים שהחליטו לבדל אותם מהחברה רגילה.
היו שובבים והיו שובבים מאד, ואת אף אחד מהם לא כינו בשם "היפראקטיבי". היו לנו כל מיני כדורים, אבל לאף מהם אחד לא קראו "ריטאלין" או "ריספונט". איך זה קרה שפתאום עשרים עד חמישים אחוז על ריטאלין?
משמעת. זה מה שקרה.
היו ילדים רגישים והיו ילדים פחות רגישים, ומשום מה לא מכיר אחד שנזקק ל"טיפול רגשי". וכשילד היה מתנהג מאד רע, היו סוגרים את זה בשני פליקים, במקום ללכת איתו לפסיכולוג שיסביר לו כמה הוא צודק שעשה מה שעשה.
אני לא מכיר אפילו ילד אחד שהפך לפגוע בגלל שקיבל כמה פליקים פה ושם. כשקיבלנו ידענו על מה קיבלנו, וגם אם לא אהבנו את הפליקים ידענו שאוהבים אותנו.
אני חייב לציין שהיו ילדים בודדים שבאמת סבלו מאלימות קשה מצד הורים או מורים. אבל אלה היו בודדים שאגב, השינוי החוקי ביחס למכות חינוכיות לא פתר אותם. הם ממשיכים להכות עד עצם היום הזה. אבל הכאה חינוכית מעולם לא נחשבה אלימות, עד שבייניש החליטה שהם כן, ואז החלו לתת לילדים מהלומות גדולות יותר בצורת שמות של מחלות וכדורים פסיכיאטריים.
7.
הכרתי ילדים בילדותי והכרתי עוד יותר ילדים עם היותי לאיש העוסק בילדים.
לילדים של היום יש שפע בלתי נתפס של חפצים וצעצועים ריגושים ממתקים ודברי מאכל. הם "סובלים" פחות מעול ההורים והמורים, ויש להם "זכויות" פי כמה מאשר הילדים של פעם. כל הדיבור הציבורי הוא על הגנה על הילד, וטיפוח רגשותיו ושמירה על נפשו הרגישה. והאמינו לי, שהילדים של היום אינם מאושרים אפילו בעשרה אחוזים מהילדים של פעם.
אם אנו רוצים לתת לילדים שלנו להיות מאושרים כמונו, עלינו לשמוע פחות למומחים מטעם עצמם שמצטטים כל מיני תיאוריות חדשות שמעולם לא הוכחו, ויותר להתחבר לזיכרון שלנו, לנסות להיות כמו ההורים שהיו לנו, ולתת לילדים שלנו הזדמנות להיות מאושרים כמו הילדים שהיינו אנו.
 [b]טורו של חיים ולדר מתפרסם בעיתון 'יתד נאמן'[/b]
הגב


[-]
תגובה מהירה
הודעה
הקלד את תוכן התגובה שלך כאן.


אשכולות דומים...
אשכול יוצר האשכול תגובות צפיות תגובה אחרונה
  להיות איתה עונה 2 פרק 10 לצפייה ישירה און ליין 1 153 12-07-2017, 02:25
תגובה אחרונה: און ליין
  להיות זמרת עונה 1 פרק 4 לצפייה ישירה און ליין 0 92 07-07-2017, 01:33
תגובה אחרונה: און ליין
  להיות איתה עונה 2 פרק 9 לצפייה ישירה און ליין 0 188 06-07-2017, 15:33
תגובה אחרונה: און ליין
  חיים גרילק: עברו כאן עכשיו במקביל שני רכבים עם רמקולים, אחד מכריז על לוויה, השני על און ליין 0 90 05-08-2016, 10:34
תגובה אחרונה: און ליין
  *בסופר* - דיילת מכירות: רוצה לנסות את מחית הנבטים שלנו? - אני: מצטער, אכלתי המבורגר ה און ליין 1 80 24-06-2016, 00:15
תגובה אחרונה: צופה
  ילד יתום: גברת את עקפת אותי הרגע בתור... גברת: ילד תירגע אני יכולה להיות אמא שלך!! און ליין 0 88 22-06-2016, 21:34
תגובה אחרונה: און ליין
  פאר טסי ועדן בן - זקן - כל העיר שלנו צופה 0 94 08-06-2016, 23:02
תגובה אחרונה: צופה
  כורדי אחד הגיע לשעשועון המפורסם "מי רוצה להיות מיליונר" ונפסל בשאלה החמישית. אלו השאל אורח 0 210 18-05-2016, 22:03
תגובה אחרונה: אורח
  בעיקרון יום האשה היה אמור להיות אתמול, אבל הן לא סיימו להתארגן. משה 0 525 08-03-2016, 12:31
תגובה אחרונה: משה
  המחבל נתפס ונמצא ללא רוח חיים, מהחקירה ראשונית עולה כי המחבל השתלט על דירה של תימני.. אורח 0 327 05-01-2016, 18:49
תגובה אחרונה: אורח



משתמשים אשר צופים באשכול: 1 אורחים

About Us
    Write About your Forum and stuff where this theme is Placed Just I am trying to extend the paragraphs to make some nice looking lines. But you can write about your forum lol. Like what your forum have special and all. or just leave what i have written if you don't like to write much..